א. ערר המדינה על החלטת בית המשפט המחוזי בבאר-שבע (השופטת נצר) מיום 5.8.10 במ"ת 379-08-10, בגדרה הורה בית המשפט על שחרור המשיבים ממעצר בתנאים מגבילים.
רקע והליכים
ב. נגד המשיבים הוגש כתב אישום המייחס להם עבירה של ניסיון לשוד, עבירה לפי סעיף 402(א) וסעיף 25 לחוק העונשין תשל"ז-1977; למשיב 2 מיוחסת גם עבירה של הפרת הוראה חוקית, עבירה לפי סעיף 287(א) לחוק.
ג. כנטען בכתב האישום, ביום 26.7.10 בשעה 3:30 יצא המתלונן, שעבד בחנות של תחנת דלק, לשטוף את רכבו שחנה בסמוך. המשיבים הגיחו לעברו, תפסוהו, היכוהו ואיימו על חייו. הם הובילו את המתלונן לחנות, והורו לו ליתן להם את כל הכסף והסיגריות שבחנות. בהיותם בשירותים לחץ המתלונן על לחצן המצוקה ושלח למעסיקו מסרון, כי יזמין את המשטרה. כאשר יצאו מהשירותים שבו המשיבים ואיימו על המתלונן. משיב 1 ביקש מהמתלונן ללחוץ את ידו, והבטיח לו "שלא יגע בו" אם יביא להם כסף וסיגריות. בשעה 3:55 הגיעה המשטרה ועצרה את המשיבים. יצוין, כי המשיב 2 אמור היה להיות, אותה עת, במעצר בית לילי.
ד. בבד בבד עם הגשת כתב האישום הגישה העוררת בקשה למעצר המשיבים עד לתום ההליכים. בהחלטתו מיום 5.8.10 קבע בית המשפט המחוזי כי אין די בתשתית הראייתית שהניחה העוררת, וכי משקלם של הבקיעים בתשתית הראייתית מטה את הכף לעבר חלופת מעצר שתבטיח התייצבות המשיבים לדיונים בעניינם. צוין, כי בסרט שצולם במקום האירוע נראה המתלונן מתנהג בנינוחות ומשוחח עם אחר. באשר ללחיצת היד, נאמר שבעוד שבהודעתו הראשונה במשטרה ציין המתלונן כי הושיט ידו לאדם הלבוש בשחור (המשיב 1) "כאילו אני איתם", בהודעתו השניה ציין כי המשיב 1 ביקש שילחץ את ידו, יתן להם את מבוקשם והם לא יפגעו בו יותר. שתי הגרסאות, קובע בית המשפט, אינן עולות בקנה אחד. בית המשפט אף תמה כיצד המתלונן לא ציין את דבר נוכחות של אדם שלישי בזירה, אשר נכנס בזמן שהמשיבים היו בשירותים, והדבר עלה רק במענה לשאלות קונקרטיות של המשטרה. כן צוין, כי לא נבדק מקומו המדויק של המתלונן שעה שהוכה, כטענתו, כדי שניתן יהא לבדוק האם מקום זה נכלל "בשטחים המתים" שאינם מכוסים על ידי מצלמות. לבסוף הודגש, כי לא נמצא הסכין שלטענת המתלונן היה בידי המשיבים, וגם בכך יש כדי לכרסם בתשתית הראייתית.
ה. משכך, נחקרו בבית המשפט הערבים המוצעים, ולאחר מכן שוחרר המשיב 1 ביום 5.8.2010 לחלופת מעצר בתנאים הבאים: הפקדת ערבון כספי בסך 7,500 ש"ח, התחייבות עצמית בסך 10,000 ש"ח, ערבות צד ג' בסך 15,000 ש"ח, מעצר בית בתחומי פזורת שבט אסד בפיקוח ערב בשעות הלילה בין 21:00 ל-6:00. המשיב 2 נדרש להפקיד גם הוא ערבון כספי בסך 7,500 ש"ח, התחייבות עצמית בסך 10,000 ש"ח, ערבות צד ג' בסך 15,000 ש"ח, והוא הושם במעצר בית בביתו של הערב בתחומי פזורת תל-שבע בפיקוח הערב בשעות הלילה בין 20:00 ל-6:00. בית המשפט המחוזי הורה על עיכוב ביצוע ההחלטה עד ליום 8.8.10 (שעה 13:00). ביום 6.8.10 נערך דיון בפני. לענין משך עיכוב הביצוע (שנפלה בו - בכל הכבוד - שגגה) ראו החלטתי בבש"פ 5886/10 מדינת ישראל נ' אלטורי; ובבש"פ 5888/10 אלטורי נ' מדינת ישראל (לא פורסם), ויהיו הדברים כאילו נכתבו כאן.
הערר והדיון
ו. נטען, כי הראיה המרכזית להוכחת האישומים כנגד המשיבים מצויה בהודעות המתלונן. תימוכין לגרסתו נמצאה במסרון ששלח למעסיקו, ולכך מצטרפת גם התרשמות השוטרים שהגיעו למקום. נטען, כי די בראיות אלה כדי לקבוע ברמה גבוהה של הסתברות כי מדובר בתלונת אמת. העוררת חלקה על התרשמות בית המשפט מסרט האבטחה, כי התנהלותו של המתלונן באירוע היתה נינוחה. עוד נטען, כי גם בעובדה שהמתלונן, בהודעתו הראשונה, לא הזכיר את קיומו של אדם שלישי, אין כדי לשמוט את הבסיס מתחת לתלונתו. לטענתה, המתלונן עבד בחנות וידע היטב שהמתרחש מתועד על ידי מצלמות אבטחה, ואין סיבה לחשוב כי הסתיר במתכוון את דבר קיומו של אדם נוסף. גם בעובדה שלא נמצא סכין אין כדי לפגום במהימנות גרסתו - למתלונן אין סיבה לבדות קיומו של סכין, בידעו שהמשטרה בדרכה למקום האירוע. הוסף, כי שגה בית המשפט שעה שעסק בהערכת מהימנות של הגרסאות, שמקומה בהליך העיקרי. לבסוף נטען, כי נוכח המעשים ונוכח מיהות המשיבים אין ניתן להבטיח את מטרת המעצר בדרך של חלופה; למשיב 1 שתי הרשעות קודמת מ-2009 בעבירות גניבה והחזקת אגרופן או סכין למטרה לא כשרה, ולחובתו מאסר על תנאי; ולמשיב 2 הרשעה בגניבת רכב וטרם נגזר דינו, והוא אמור היה להימצא במעצר בית לילי בשעת המעשה; ומי שהיה אמור להימצא במעצר בית לילי והפר אותו אינו יכול - לשיטת המדינה - לחזור לאותו מצב כאילו דבר לא אירע.
ז. בדיון הדגישה עו"ד שרף למדינה, כי המתלונן היה נסער והודיע כי אינו מסכים לעבוד עוד בחנות, ואין כל סיבה לפקפק במהימנותו. בא כוח המשיב 1, עו"ד בן-דוד, ציין כי צפייה בסרט מלמדת שהאוירה בחנות היתה רגועה, המתלונן לחץ יד לאחד המשיבים, לא נראית אלימות פיזית ולא נמצא כל זכר לסכין. צוין, כי ככל הנראה המשיבים (שלשיטתם באו לשטוף פנים במקום) נכנסו לחנות מעט שיכורים, היו קולניים, ונוכח השעה המאוחרת התעורר חשש בלבו של המתלונן; מרגע שלחץ על לחצן המצוקה ושלח מסרון למעסיקו, לא יכול היה לסגת מתלונתו. עוד נטען, כי חלופת מעצר תאיין את מסוכנות המשיבים. בא כוח המשיב 2, עו"ד מורגנשטרן, הדגיש, כי המתלונן הוא גדול ממדים, וקשה להעלות על הדעת כי המשיבים היכוהו. כן הודגש, שלא נמצאה תמיכה לדברי המתלונן בדבר שימוש באלימות במצלמות המתעדות את המתרחש מחוץ לחנות. באי כוח המשיבים ביקשו שאצפה בסרט. הובעה על ידי בא כוח משיב 2 נכונות לתסקיר.
הכרעה
ח. לאחר שמיעת הצדדים ועיון בחומר החקירה, לרבות צפיה יותר מפעם בסרט במצלמת החנות, נחה דעתי כי ישנן ראיות לכאורה למעצר המשיבים. המתלונן מסר תלונה מפורטת על ניסיון שוד ובזמן האירוע לחץ על לחצן המצוקה ושלח מסרון למעסיקו, כי יקרא למשטרה. כשלעצמי דעתי שונה במידה מסוימת, בכל הכבוד, מדעת בית המשפט קמא באשר להתרשמות מן הצפייה בסרטים. ראשית, אין בפנינו תמונה מלאה, ולא כל האירועים, בודאי לא אלה שמחוץ לחנות, אך גם בחנות עצמה - מתועדים. שנית, מצפייתי איני משוכנע כי המתלונן היה במצב נינוח, אף כי אין הדבר קל לקביעה. נראה, על פניו, כי חילופי דברים בין הצדדים לא היו שיחת רעים, וכי המתלונן היה דרוך למדי, גם אם אין רואים במצלמות סצנות "דרמטיות". בדו"ח הפעולה שנרשם בסמוך לאירוע צוין כי "העובד במקום היה מאוד נסער ומפוחד" (פקד שוסטר), ובהודעת המתלונן מיום האירוע (עמ' 2 ש' 23-21) צוין כי המתלונן נראה מפוחד וכי הוא אינו רוצה להמשיך לעבוד בחנות. בהודעתו השניה, ביום המחרת (27.7.10), ציין כי אינו מוכן לעימות שכן "הם בדואים וגם אני ואני לא רוצה שיהיה סכסוך במשפחה ואני לא מוכן לעימות. אני כבר עזבתי את העבודה למה לא מתאים לי להסתכן ככה" (עמ' 1, ש' 4-3) . נדגיש עוד כי למתלונן אין היכרות מוקדמת עם המשיבים, ואין לו מניע להעליל עליהם. אכן, מתעוררת שאלה מה עלה בגורל הסכין אליו התייחס המתלונן בהודעתו, ואם היה - להיכן נעלם (אף שכמובן יתכנו השערות שונות), ומדוע לא הזכיר המתלונן תחילה את נוכחותו של אדם נוסף בחנות, "האדם השלישי", עד שנשאל והסביר (עמ' 2, ש' 27-23) "זה היה לקוח שראה את כל האירוע בחוץ או לפחות חלק ממנו, הוא הרגיש שיש איזו בעיה וכשהם היו בשירותים הוא אמר לי תן לי את הכסף אני אשמור לך עליו, אני לא רציתי לתת לו ואמרתי לו שיחכה אתי עד שהמשטרה תגיע כי לחצתי על לחצן מצוקה. הוא אמר לי, מה פתאום, אני עף מפה וברח". אולם אף אם עולות תמיהות מסוימות באשר לגרסת המתלונן, מקומן במסגרת התיק העיקרי; בשלב דיון המעצר יש להראות כי לראיות הגולמיות בתיק פוטנציאל להרשעה (בש"פ 8087/95 זאדה נ' מדינת ישראל, פ"ד נ(2) 133, 151-150 (הנשיא ברק). דומה כי האמור נתקיים בענייננו, בראש וראשונה כמובן מהודעת המתלונן, אם גם לא "בקול ענות גבורה" ככל שהמדובר בסרט.
ט. נראה אפוא, כי על פי הראיות לכאורה קיימת לגבי המשיבים עילת מעצר של מסוכנות, ולגבי משיב 2 קיים חשש הימלטות (אחר שהפר מעצר בית לילי, דבר שעליו אין חולק); על פי חששו של המתלונן, כפי שביטא, מתקיים לכאורה גם חשש לשיבוש. עתה נותר לבחון האם "לא ניתן להשיג את מטרת המעצר בדרך של שחרור בערובה ותנאי שחרור, שפגיעתם בחרותו של הנאשם, פחותה" (סעיף 21(ב)(1) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים). שיקולים עיקריים באשר לאפשרות לחלופה, הנבחנים כשישנן ראיות לכאורה וקיימת עילת מעצר "עשויים לכלול את אלה: עבר פלילי לעומת עבר נקי, מהות העבר הפלילי אם ישנו, גיל, מספר האישומים ונסיבות כל אחד מהם. קיבוצם של אלה יחד מצביע על רמת המסוכנות... תסקיר שירות המבחן עשוי - וזו אחת ממטרותיו - להוסיף אינדיקציות באשר ליכולת להפיג מסוכנות" (בש"פ 11053/05 אנואר אל אסד נ' מדינת ישראל (לא פורסם)). למשיב 1, יליד 1987, שתי הרשעות קודמות ומאסר על תנאי. המשיב 2, יליד 1989, הורשע בעבירת גניבה, כאמור, היה עליו להיות - כנזכר מעלה - במעצר בית לילי, אותו הפר (על כך אין חולק). בכך יש כמובן לפגוע במידת האמון שיש ליתן בהם.
י. סבורני כי כגון דא יש מקום להזמנת תסקיר לשם הצגת תמונה מלאה בפני בית המשפט. נזכור כי מחד גיסא, מדובר בעבירת שוד גם אם לא ברף הגבוה ביותר שלה, ומאידך גיסא, מדובר באנשים צעירים, אם גם בעלי עבר פלילי מסויים. בין היתר ייבדקו, כמובן, הערבים שבחן בית המשפט קמא, ולפי הצורך ערבים נוספים. יוזמן איפוא תסקיר אשר יונח בפני בית המשפט קמא בתוך 14 יום, ואני מקדים תודה לשירות המבחן למבוגרים. אוסיף לגבי משיב 2, כי כל החלטה צריכה להביא בחשבון החמרה כלפי המצב הקודם, נוכח הפרת מעצר הבית.
י"א. עד להחלטה נוספת יוותרו המשיבים במעצר.
י"ב. ערר המדינה מתקבל איפוא חלקית; יוזמן כאמור תסקיר.
ניתנה היום, ו' באלול תש"ע (16.8.2010).
העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. חכ/